פינת הנוסטלגיה..

פעם ידעו לעשות סרטים בהולייווד.. "פני צלקת" הוא סיפורו של פושע  מהגר היספני בארה"ב שעלה לגדולה מאשפתות, ממש סיפורו של החלום האמריקאי בעיני ישראלים יורדים רבים אם תרצו.. בכל אופן, כשההיצע של סרטי ה"אקשן" בקולנוע היום מסתכם ב90 אחוז אפקטים ממוחשבים, תסריט בדיוני ומעט מאד דם  (מישהו אמר רובוטריקים??), אין מנוס אלא לחזור אחורה בזמן, אל תקופות מדממות יותר, כששחקנים אמיתיים שרפו את המסך ואת כל מי שעמד בדרכם...

say hello to my little friend!

מה לנו כי נלין? התנהגות התקשורת הישראלית בין 2 פרמיירות..

בשבוע שעבר פורסם דו"ח "הוועדה לזכויות אדם של האו"ם", המוכרת יותר כ-"וועדת גולדסטון" – המשווה בין מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, לבין טבח ורצח העם בדארפור (סודאן). כמעט במקביל, נערכה בתל אביב הצגת הבכורה של סרטו החדש של קוונטין טרנטינו "שאף נכח בה): "ממזרים חסרי כבוד", המתאר סיפור דמיוני של חבורת חיילים יהודים במלחמת העולם השנייה – הנוקמת בנאצים באכזריות. לכאורה מדובר בשני אירועים מתחומים שונים אשר אין כל קשר ביניהם, אולם, בעקבות ביקורת קולנוע כנגד הסרט – עלתה במוחי נקודה למחשבה ולדמיון בין האירועים אשר תפסו את מירב סדר היום התקשורתי בתחומים בהם הם מסוקרים (פוליטי-מדיני ובידור).

רבות דובר על התקשורת בישראל – תפקודה באירועים ובשגרה, התגייסותה למען קידום מטרות ואג'נדות שונות ועוד כהנה וכהנה ואין בכוונתי לעסוק בכך עתה, אלא די כי אציין כי זאת אותה התקשורת אשר נותנת לא פעם את הבמה לאלה אשר מוציאים את דיבתה של ישראל ברחבי העולם, מאומנים ואנשי רוח ועד אנשי האקדמיה המבקשים לקדם חרם וסנקציות על ישראל בתחומים כאלה ואחרים. לצורך העניין – גם מערכון במפלצת הרייטינג של "ארץ נהדרת", ובו מוצג הרמטכ"ל גבי אשכנזי ניגש לקבל את "פרס גלובוס הזרחן" על הרג ילדים בעזה – משרת היטב את מטרת אלה התוקפים את המדינה – מחוץ ומבית. הביקורת בארץ כנגד סרטו של טרנטינו מתחלחלת מהצגת העוצמה היהודית המלווה באלימות רבה, אך בל נשכח כי ה"ביקורת" הזאת היא חלק מאותה תעשיית הקולנוע (והאנשים) בארץ, המהללת ומשבחת חדשות לבקרים כל הלקאה עצמית של יוצר ישראלי תורן, המציג את ישראל ככובשת ואת חייליה כרוצחים, ובמילים פחות מכובסות – מוכר את אמא שלו בשביל איזה פסלון מהאירופאים.

מה שאני בעצם בא להגיד כאן הוא שעוד בטרם עלינו להתמודד עם ביקורת נוקבת ולא פשוטה (ולעיתים כלל לא לגיטימית) המופנית כלפינו מחוץ, עלינו להסתכל על התנהגותנו מבית – וברוח הסליחות באוויר – יהיה נחמד אם התקשורת תקדיש לכך קצת מחשבה, בין האשמת החרדים לרצח במועדון ההומו-לסבי לבין פרסום תמונות פפראצי של רונה רמון בעת קבלת הבשורה על מות בנה אסף.

הסרט, אגב – לא משהו בכלל, טרנטינו.


הנה הטריילר:

מדינת כל אוהדיה – הדמיון בין הפוליטיקה הישראלית ונבחרת ישראל בכדורגל

יו"ר ההתאחדות אבי לוזון הבטיח קבל עם ועדה כי נגיע למונדיאל הקרוב בדרום אפריקה. לא יודע עם מי הוא הולך לחלוק את הכרטיסים השמורים לו מתוקף תפקידו, אבל אני לא אהיה שם.. גם לא הנבחרת, ששוב פישלה ברגעי האמת, והיו כמה כאלה. לא צריך להיות אוהד כדורגל בשביל לשים לב למחול השדים בתקשורת סביב כישלונה של הנבחרת (ומאמנה) ושאלת זהותו של המאמן הבא. הגדיל לעשות איל ברקוביץ', אשר יחד עם מספר עיתונאי חצר, פתח במרץ בקמפיין להרצת מועמדותו לתפקיד, חרף העובדה כי פרט להיותו שחקן עבר מוכשר, לא אימן אף קבוצה מעולם, אפילו לא בליגה למקומות עבודה. אז על סמך מה כן הוא מריץ את מועמדותו? "רצון העם". העם מבקש אותו.. ולא חלילה באמביציה אישית לגיטימית ופה מפיק מרגליות לגיטימיות פחות.. אלא אנחנו.. האוהדים.. בגיבוי "סקר אוהדים" שערך אחד העיתונים, ברקוביץ' ומקורביו לא מפספסים אף הזדמנות ובמה לקידום הקמפיין, אשר מתקדם לא רע אני חייב להודות. אי אפשר שלא לשים לב לדמיון בין הפוליטיקה הישראלית לכדורגל הישראלי, בשניהם יש קמפיינים סוערים, קידום מועמדים חסרי כישורים, התגייסות של התקשורת לטובת מועמד כזה או אחר, ושימוש במטבעות לשון ודרכי פעולה זהות. "נתניהו טוב ליהודים"? אז ברקוביץ' טוב לאוהדים. הבוקר כבר התבשרנו על "הסכם הבנות סודי" בין לוזון לגרנט (YNET), ללא ספק הייצוא הספורטיבי והפוליטי הכי מוצלח של ישראל באירופה בשנים האחרונות, אשר רק לפני מספר שנים סיים 2 קדנציות כושלו משלו עם הנבחרת.. כמו כל פוליטיקאי, גם גרנט יודע כי העם לא ניחן בזיכרון קולקטיבי מגובש, ומי אם לא הוא ישמח לקבל את אחד התפקידים הכי נוחים ומרופדים שיש למדינה להציע (ובל נשכח כי מאז פיטוריו מצ'לסי אף קבוצה לא קפצה על שירותיו). ואם הציבור לא יקבל זאת? שטויות.. גם את אולמרט קיבלנו, הכל תלוי באריזה. בבחירות האחרונות לראשות הממשלה, לא כל כך היה אכפת "לעם" מי ייבחר.. נתניהו, לבני, ברק.. כולם אותו דבר.. והמדינה אותה מדינה. הייאוש מחליף מקומות עם האדישות וחוזר חלילה. כנ"ל גם בנבחרת.. כבר לא חשוב מי יעמוד בראשה, או בראש ההתאחדות המסואבת ועסקניה הכושלים. אל אל ישראל!

קישור נוסף - העצומה לבחירתו של ברקוביץ לנבחרת, ועוד אחת  - לפיטוריו של לוזון...